ירושלמי- תחנונים אחרי התפילה

כידוע את תפילת שמונה עשרה אנו מסיימים בדברי תחנונים. בגמרא מביאים מגוון נוסחי תחנונים שנהגו בהם חז"ל.

בבבלי מובא שרבי אלעזר היה אומר: "יהי רצון מלפניך ה' א-להינו, שתשכן בפורינו אהבה ואחוה ושלום וריעות, ותרבה גבולנו בתלמידים, ותצליח סופנו אחרית ותקוה, ותשים חלקנו בגן עדן, ותקננו בחבר טוב ויצר טוב בעולמך, ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה את שמך, ותבא לפניך קורת נפשנו לטובה".

בירושלמי מובאת תפילה דומה בשם רבי יוחנן: "יהי רצון מלפניך ה' א-להי וא-להי אבותי, שתשכן בפוריינו אהבה ואחוה שלום וריעות, ותצליח סופינו אחרית ותקוה, ותרבה גבולנו בתלמידים, ונשיש בחלקינו בגן עדן, ותקנינו לב טוב וחבר טוב, ונשכים ונמצא ייחול לבבינו ותבא לפניך קורת נפשינו לטובה."

בבבלי: "ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה את שמך". פירוש: שנזכה שייחול לבבנו יהיה ליראה את ה'. בירושלמי: "ונשכים ונמצא ייחול לבבינו". פירוש: שנמצא שיתקיים מה שאנו מייחלים.

בגלות אין בטחון שהאדם מייחל לדברים טובים, יש חשש שסיגי החיים משפיעים עליו ליחל לדברים בטלים. לכן התפילה היא שהייחול יהיה ליראה את ה'. בארץ ישראל מתגלים החיים במעלתם, ויש בטחון ואמון שהאדם מייחל לדברים טובים. לכן התפילה היא שנמצא את ייחול לבבנו.

כותב הרב קוק זצ"ל (אורות התורה יא, ב): "האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי."

נראה שהפיסקה של הרב כוללת בתוכה את שני התלמודים. גם אדם המאמין בחייו צריך מידה של זהירות ויראה כדי למצא את ייחול לבבו האמיתי, נקי טהור ונעלה.